מערכת החוקים בישראל

בשפת היומיום משמש המונח "ביטוח" על מנת לבטא הסדר שנוצר בניסיון להתגונן מפני סיכונים עתידיים שאינם ודאיים. במאזן הכוחות שקיים בין המבטח למבוטח "נמכר" אותו סיכון ומועבר מהמבוטח, "שונא הסיכון", אל המבטח, המוכן לשאת בחלקו זה או אחר של אותו סיכון, והכל תמורת תשלום.
בין אותם צדדים, מבטח ומבוטח, נכרת חוזה ביטוח, שנועד להקצות את הסיכונים האפשריים ביניהם ולכמת בסכומי כסף את אפשרות התרחשותם.
לחוזה הביטוח קיים, איפוא מימד פסיכולוגי, כמו גם מימד סטטיסטי, משפטי ואף מימד כלכלי. בבסיס הרצון לכרות חוזה ביטוח, מונחת "שנאת הסיכון" של הפרט הבודד שאמצעיו הכלכליים מוגבלים והוא מעדיף להעביר לאחר את הסיכונים המאיימים עליו. אותו אחר – המבטח, מסוגל לטענתו, להתמודד עם הסיכונים הנ"ל בצורה טובה יותר.
מטבע הדברים, בין הצדדים לחוזה ביטוח קיימים פערי כוחות עמוקים, הנובעים כתוצאה מאופיים המורכב והמופשט של היחסים שבין הצדדים. חוזה ביטוח הנו חוזה לטווח ארוך, חוזה אחיד, שדרך כריתתו מובילה לכך שהמבוטח מודע לתנאי החוזה רק לאחר כריתתו.
אי השוויון הטבוע בעיסקת הביטוח דורש איזון. איזון זה מושג על ידי המחוקק באמצעות הוראות חקיקה שונות וכן על ידי גורמי הפיקוח על הביטוח. כשאלו אינם יכולים להושיע, לרשות השופטת תפקיד בהשלמת האיזון המבוקש.
במערכת היחסים שבין הצדדים לחוזה ביטוח חלים ברובד הראשון דיני החוזים וחוקי החוזים הכלליים הנהוגים בישראל. מאחר וחוזה ביטוח הנו ברוב המקרים חוזה אחיד, הרי שחוק החוזים האחידים חל על חוזה הביטוח ברובד השני.
חוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981 הנו החוק העיקרי החולש על תחום הביטוח. זהו החיקוק הכללי הקיים בישראל בתחום דיני הביטוח.
ברבדים הבאים חלים חוקי ביטוח מיוחדים וספציפיים לתחומים מסוימים, הוראות חוק הפיקוח על הביטוח, הסדרים נקודתיים, תקנות הפיקוח על הביטוח וחוזרים שמוצאים מעת לעת על ידי המפקח על הביטוח.

חוק חוזה הביטוח

חוק חוזה הביטוח כולל הוראות והסדרים ספציפיים ומיוחדים אשר נועדו להסדיר את מערכת היחסים בין אותם צדדים לחוזה ביטוח, תוך מטרה לשמור ולהגן על המבוטח מפני כוחה הרב של חברת הביטוח ולדאוג לצמצום הפער בין השניים.